רשב״א על בבא בתרא ל״ב

1 הכא במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה. מקצת ספרים יש שכתוב בהן כן, ובספרים דוקני לא גרסינן הכא ואחתיניה, דהא כולי עלמא מודו בהא דכי אתי עד אחד ואמר דכהן הוא מסקינן ליה, ואפילו הכי הוו בעי לאוקומה לפלוגתייהו במיחש לזילותא, ואם איתא היכי מסקינן ליה הכא כיון דאחתיניה. אלא לא גרסינן ליה, ואי גרסינן ליה, לאו הורדה גמורה קאמר, אלא חיישינן ליה קאמר. אבל ר"ש ז"ל גריס ליה, ופירש הוא ז"ל דכיון דעל ידי קול בעלמא הורדנוהו ליכא זילותא כלל אי מסקינן ליה על פי עד אחד.

2 ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא. ואם תאמר למה הוצרך לכל זה, לימא דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ואתא עד אחד נמי ואמר דכהן הוא. פירש ר"ש ז"ל דבכי האי גוונא ההוא סהדא קמא כי אתא ואמר דכהן הוא לאו כלום הוא, דעד אחד לאחזוקי במאי דהוה מוחזק לן לא מעלה ולא מוריד ולא משגיחינן ביה כלל, אבל כי נפק עליה קלא מעיקרא דבן גרושה ובן חלוצה הוא, עד אחד כי אתא מהני הוא לבטולי קלא ולאחזוקי בחזקת אבוה.

3 ואתו בתרי ואמרי דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר דכהן מעליא הוא ולכולי עלמא מצרפין לדון והכא במיחש לזילותא קא מיפלגי. ואיכא למידק, למה לי למימר כולי האי, לימא כגון דאתו בתרי ואמרי בן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתי בתרי ואמרי דכשר הוא, ובזילותא דבי דינא קא מיפלגי. י"ל דבעי לאוקומא בדאיכא קלא תחלה, ואתא עד אחד ואסקיניה, משום דתנן במתניתין מעלים לכהונה על פי עד אחד, דאלמא ירוד היה והעלינוהו על פי עד אחד, וקתני בזמן שיש עליו עוררין אין מעלין, ורשב"ג סבר אפילו בזמן שיש עליו עוררין מעלין על פי עד אחד, דאלמא לאחר הערעור אתא עד אחד לסייע את הראשון, דאי לא, בזמן שיש עוררין שנים היאך מעלין על פי עד אחד, אלא היינו בדאתו בתרי ואמרי דבן גרושה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד, דלרבי אלעזר אין מעלין אותו על פי העד השני שבא להצטרף עם הראשון, ומשום זילותא, ולרשב"ג מעלין אלא דאכתי איכא למידק מתניתין גופה מאי טעמא נסיב לה בהכין, והיינו דאקשי ליה רב אשי אי הכי אפילו תרי ותרי נמי. ואוקימנא דבלצרף עדותן קא מפלגי ובפלוגתא דתנא קמא דרבי נתן ורבי נתן קא מיפלגי. ואיכא למידק, אכתי למה להו למיתני דאתו הני תרי חד קודם הערער והאחר לאחר הערער, לינקוט כגון דאתו תרי ואמרי בן גרושה ואחתיניה, ואתא חד בניסן ואמר דכהן ואתא עד אחד באייר ואמר נמי דכהן הוא, דלרבי אלעזר לא מצטרפין עדותן ולרשב"ג מצטרפין עדותן, והוו להו תרי ותרי ואוקי גברא בחזקת אבהתא. ונראה לי דלרבותא קאמר ולאשמועינן כחו דתנא קמא, דאפילו בזמן שבא העד הראשון בתר קלא, דעבדינן עובדא על פיו וכעדות גמורה היא, אפילו הכי כיון דאתו בתרי ואחתיניה ואתא עד אחד להצטרף עם הראשון, אפילו הכי אין מצטרפין אותן, וכל שכן כשבאו שני העדים מפוזרים לאחר הערער דהתם אין לקבלם, משום דכשבא הראשון כאלו אין כאן עדות כלל הוא, שאין דבריו של אחד במקום שנים, והילכך אף כשבא השני לאחר מיכן אין מצטרפין אותן, דמיקלש קליש ליה לעדותו של ראשון. אבל רש"י ז"ל פירש בכתובות כו, ב דעל כרחין איצטריך להעמידה בכך, שאם לא העלוהו על פי עד אחד מתחלה היה פסול מן הדין אף על פי שבאו שנים והעידו שהוא כשר, דאמרינן תרי ותרי נינהו ופסול ולא מוקמינן גברא בחזקת אבהתיה. ואין זה דעת רבינו יצחק הזקן ז"ל. אלא שיש בכאן שאלה, דהכא משמע דאלו הוו תרי ותרי מוקמינן גברא בחזקת אבהתא, וקשיא לן האי דגרסינן בקדושין פרק האומר סו, א בענין ינאי שהיו אומרים אמו נשבית במודיעין ויבוקש הדבר ולא נמצא, ואמרינן היכי דמי, אילימא דתרי אמרי' אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי, הרי נמצא, דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ופסול הוא, אלמא לא מוקמינן ליה אחזקתיה, ובפרק בכל מערבין עירובין לה, א נמי אמרינן תרומה ונטמאת, שנים אומרים מבעוד יום ושנים אומרים משחשיכה אמר רבי מאיר הרי זה חמור גמל ולא מוקמינן תרומה אחזקתיה, ותירץ ר"י ז"ל, דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא, והכי משמע בפרק ארבעה אחים ביבמות לא, א דמן התורה כל תרי ותרי מוקמינן מילתא אחזקתיה בין לקולא בין לחומרא, לקולא כגון שזרק לה קדושיה או גט, שנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה, מדאורייתא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא בחזקת פנויה, לחומרא כגון שזרק לה גיטא שנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה מוקמינן אתתא בחזקת אשת איש, אלא מדרבנן הלכו בה לחומרין, והני מילי בשל תורה, כגון גבי קדושין, וההיא דפרק האומר דינאי דפסלינן ליה, היינו דוקא לעבודה, אי נמי לתרומה דאורייתא, אבל בתרומה דרבנן מישרא שרי, והא דשמעתין דמוקמינן בחזקת אבהתיה, בתרומה בזמן הזה דרבנן, וההיא דערובין דאלזינן בה לחומרא הני מילי לרבי מאיר דסבירא ליה דתחומין דאורייתא, ובהדיא קרי לה דאורייתא התם. ואי קשיא לך שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, כיון דמדאורייתא אוקי מילתא אחזקתיה, אם כן אמאי לא תצא, והלא הבא עליה במזיד בחנק ובשוגג בחטאת, ונהי נמי דמוקמינן לה התם בשנשאת לאחד מעידיה ובאומרת בריא לי, מכל מקום כיון דמחזיקין לה לעלמא כאשת איש ובחנק עידיה נמי קיימי עלה בחנק, דמדאורייתא אחזקתיה קיימא. י"ל כיון דאתתא דיקא ומנסבא שלא לפסול זרעה והיא אומרת בריא לי, חזקה דלא משקרא, והאי חזקה מרעא לה לחזקה דאשת איש, והויא לה ספיקא, לפיכך כיון שנשאת לאחד מעדיה לא תצא. והא דמקשינן התם הבא עליה באשם תלוי קאי והיא גופה באשם תלוי קיימא, בדין הוא דהוה ליה לאקשויי הבא עליה בחטאת קאי, כיון דאכתי לא הוה קים לן דמיירי באומרת בריא לי דאיכא חזקה דאיתתא דיקא ומינסבא. אלא להכי אקשינן הבא עליה באשם תלוי קאי, לומר דאפילו תמצא לומר דתרי ותרי ספיקא דאורייתא וכמאן דאמר הכין ביבמות פרק ד' אחין, אפילו הכי הבא עליה באשם תלוי קאי, דתרי ותרי ספיקא הוי ובקדושין פרק האומר כתבתי יותר מזה בסייעתא דשמיא.

4 ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבינתה והא שטרא. בדאית ליה למערער עידי אבות, מדאיצטריך ליה להאי למימר ליה האי שטרא ומחזיק לית ליה עידי חזקה, מדאיצטרך לאיסתיועי משטרא.

5 ולבסוף גחין ולחיש ליה לרבה ואמר ליה אין שטרא זייפא הוא. ופרשו הגאונים ז"ל שטרא זייפא כגון שטר אמנה, אי נמי שטר פסים דאיכתיב מיהא מדעתיה דמוכר, דבכי הא הוא דאמר רבה מה לי לשקרא אי בעי אמר שטרא מעליא הוא, אבל אי קא מודה דשטרא זייפא לגמרי הוא, דציירי ציוריה, לא. והביאו ראיה מדמייתי עלה עובדא דההוא ערבא, דשטרא מעליא הוה אלא דאיפסיל ממקום אחר. ולא ידעתי מה בין זו לזו, דמכל מקום כל עצמנו אינו אלא מחמת מגו, ומה לי שטר פסים מה לי ציירי ציורי, זיל הכא ושטרא פסילא ואיכא מגו וזיל הכא ושטרא פסילא ואיכא מגו. ור"חר"ש ז"ל כן פרשה אפילו בדצייריה ציורי.

6 אמר ליה רב יוסף אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. איכא למידק, מאי טעמיה דרב יוסף, דהא טעמא דמגו טעמא רבה הוא, וכל מגו אטענה דלאו קושטא סמכינן ליה, מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ומהימן כי אמר ליה קמאי דידי זבנה מינך מהימן, אף על גב דטעמא דמינך זבינתה טענה דלאו קושטא, וכן כולם, והרב אבן מיגש ז"ל פירש, דרב יוסף סבר דמגו לאפוקי ממונא לא אמרינן, והילכך בין בארעא בין בזוזי אפוקי ממונא הוא, ארעא נמי אף על גב דהאי קאי בגווה, כיון דאית ליה למערער סהדי דאבהתא בחזקת מרא קיימא, ומגו לאפוקי ממונא לא אמרינן. ורבה סבר דאפילו לאפוקי ממונא אמרינן. ואתא רב אידי בר אבין ופסק כרבה בארעא, דלאו לאוקי ממונא הוא, כיון דקאי בגווה ואית ליה מגו, אבל בזוזי לא, דאסוקי ממונא הוא ואף על גב דשטרא בידיה, משום דאכתי צריך גובינא. ולדבריו הא דאמרינן בכולי פרקין מגו אפילו בארעא, הני מילי היכא דאחזיק בה תלת שנין, דבהכי נפקא ליה מחזקתיה דמוכר וקמה לה בחזקתיה דלוקח, וכדאמרינן בריש פירקין למאן דיליף לה משור המועד. וגמרינן להא מילתא דלא אמרינן מגו לאפוקי ממונא מדתנן ב"מ ב, א שנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע שאין לה בה פחות משלשה חלקים וזה ישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע, ואמאי ליהמניה להאי דאמר חציה שלי מגו דאי בעי אמר כולה שלי ויטול חציה בשבועה. ואי קשיא לך הא דאמרינן בשבועות פרק שבועת הדיינין שבועות מב, א ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, אמר ליה ולא פרעתיך, אמר ליה הנהו סיטראי נינהו, ואסיקנא דאי ליכא סהדי לא אתרע שטרא ונאמן, משום מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם, ומגבינן ביה. י"ל דהתם לאו אפוקי ממונא הוא, דאמנה שהוא תפוס מעין האי דסיטראי נינהו, והאי שטרא לאו אפריעא כלל, והילכך אין נאמנותו של זה על מנה שבשטר אלא על מנה שהוא תפוש. ויש מקשין לפירוש זה, דאם איתא רבה מי פליג אמתניתין דשנים אוחזין. ויש לי לומר על פירוש זה דרבה לא פליג בהא, דלדידיה נמי לאפוקי ממונא לא אמרינן, אלא דסבירא ליה דארעא כיון דהאי קאי בגווה לאוקומי הוא וזוזי נמי כיון דטעין מעיקרא האי שטרא דאלו שתיק וקאי בטענתיה קמייתא גבי לה, השתא נמי לאו מגו לאפוקי ממונא חשבינן ליה, דהא מעיקרא הכי טעין, ולא אמרינן מגו לאפוקי ממונא לא אמרינן אלא היכא דאיהו לא טעין כלל, דהשתא הוא דאמרינן כיון דלא טעין אף על גב דמצי טעין, כיון דאפוקי ממונא הוא לא אמרינן, אי נמי קא סבר רבה כיון דשטרא בידיה ומקיים ליה כמאן דמוחזק דאמי. ואלא מיהו ממקום שבא לי סמך בסברא זו דמגו לאפוקי ממונא לא אמרינן, מההיא דשנים אוחזין לאו ראיה היא, דלא אמרינן מגו אלא במה שהוא תובע, שאלו היה לו טענה יפה מזו במחצית שהוא תובע שעל ידי אותה טענה היה נאמן ליטול כל אותו המחצית שהוא תובע גם בטענה זו נאמין אותו, אבל לומר נאמין אותו במה שהוא תובע מגו דאי בעי תבע, בכי הא לא אמרינן. ובין כך ובין כך שמעתין לא מתוקמא שפיר, דאם איתא, רב יוסף הכין הוה ליה למימר, מגו לאפוקי ממונא לא אמרינן. דמלישנא דקאמר אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא, משמע דכל עצמו בריעותא דהאי שטרא תלי לה ולא במגו לאפוקי ממונא. והפירוש הנכון שראיתי בשמועה זו, הוא מה שפירש הרמב"ן נ"ר דשטר זה לא נתקיים עדיין, אלא שהיה אומר שיש לו עדים לקיימו, ואפילו הכי קאמר רבה דנזקקין לו לקיימו ונאמן משום מגו, ואמר ליה רב יוסף האי שטרא חספא בעלמא הוא והיאך נזקק לקיים חספא בעלמא, ואף על פי שאלו שתק זה עד שקיים שטרו ואמר כן נאמן, עכשיו שקדם והודה הרי זה זריז ונפסד. ואתא רב דימי אידי ופסק כרבה בארעא, דכיון דקאי בגווה נזקקין לו לקיימו כדי שלא נוציא אותו מן הקרקע שהוא עומד בתוכו, אבל בזוזי דקיימי בידא דלוה, לא. ומה ששנינו בברייתא תוספתא פ"ב ה"א האוכל את השדה מחמת אונו, ונמצאת אונו פסולה חזקתו בטלה, התם הוא בנמצאת פסולה בעדים, דמגו במקום עדים לא אמרינן, אבל הכא דאינה פסולה אלא מפיו אמרינן בה מגו.

7 ההוא ערבא דאמר ליה ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתינהו למלוה עליך והא שטרא. כלומר, הא שטרא דנתחייבת לו למלוה ושאני ערב בו, ובשכתב לו המלוה התקבלתי ונתן לו זכותו, הא לאו הכי אף על פי ששטר החוב יוצא תחת יד הערב אינו גובה בו, וכמלוה על פה דמי, שהלוה לא נשתעבד בשטר זה לערב אלא למלוה, וכיון שפרע ערב למלוה כבר נמחל שעבודו של שטר, וכן כתב מורי הרב ז"ל.